<h1>חדושי הרא"ה — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] מתניתין מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. פירוש מפני שחשודין על הרביעה. ויש מקומות שנהגו שלא למכור אע"ג דלאו מדינא, דאילו מדינא מותר, משום דגוי חס על בהמתו שלא תעקר. אלא שנהגו בו להחמיר. ומיהו יש מקומות שאין חשודין בכך, ובאותן מקומות מותר ליחד ולמכור. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. פירשנא עלה משום דעביד בה מלאכה בשבת, כדאמרינן עלה. עגלים וסייחין בין שלימין בין שבורין. פירוש דאתי לשהוייה, והרואה מכירה שהיא היתה של ישראל סבור שלימה מכרה לו. רבי יהודה מתיר בשבורה. פירוש, דלא אתי לשהויה. בן בתירא מתיר בסוס. פירשנא טעמיה לקמן.
[ע"ז ט"ז ע"א] אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרין להם עששיות של ברזל. פירוש חתיכות של ברזל, לפי שמרקעין אותן ועושין מהם כלי זיין. והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן. פירוש פרסיים שמגינים עלינו בכלי זיינן, וכיון שכן זה הצלתנו הוא, והאי טעמא שייך למימר להתיר כלי זינן, מה שאין כן בבהמה, הילכך בבהמה לעולם אסור אלא אם כן על ידי סרסור או בבהמה שאינה ראויה למלאכת משא או בבהמה שראויה לאכילה וטבח שדרכו לקנות לכך. בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פירוש שלא הוזהר על שביתת בהמתו אלא ממלאכה, וסוס אינו עומד אלא לרכיבה, ולא חשיבא מלאכה, דחי נושא את עצמו כדפרישנא לעיל. א"ר יוחנן הלכה כבן בתירא.
<h2>דף ו:</h2>
[ע"ז מ' ע"א] איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראשו ושדרו ניכר. פירוש דבעינן שכולו שלם ראשו ושדרו ומכירו בטביעות העין שמכירו איזה מין דג הוא. אבל כשאינו שלם שנחתכו הראשים אע"פ שמכיר כל ראש וראש וכל שדרה ושדרה, (ו)לא סמכינן אטביעות עינא בהא, דחיישינן דילמא אתי לאיחלופי כיון שאין כל גוף הדג שלם לפניו. ורב נחמן אמר או ראשו או שדרו. דבחדא מינייהו סגי שיהא מכירו בטביעות העין באחת מהן בראשו או בשדרו. ומיהו בעינן שיהא מכיר כל אחד ואחד. ובהכי סגי ואע"ג שאינו כולו שלם ראשו ושדרו. ואע"ג שנתערבו הראשים או השדראות, כיון שמכיר ראשים בלא שדראות או שדראות בלא ראשים סגיא ולא חיישינן דילמא אתי למיטעי אי ליכא אלא או ראש או שדרה. ופרכינן בגמרא לרב נחמן דאמר דבחדא מינייהו סגי לסמוך בכך בטביעות העין ולא ניחוש דילמא אתי למיטעי, ממתניתין דתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. פירוש בחולין [נ"ט ע"א] תנן לה גבי סימני דגים, אלמא ליכא למיסמך אטביעות [עינא] דחד כגון ראש או שדרה. בשלמא לרב הונא דאמר למסמך אטביעות עינא דתרוייהו לא תקשי מתניתין, דמתניתין אתיא לאשמועינן סימנא דאפילו ליתא לתרוייהו, כלומר לראש ושדרה אלא דאיתיה לשדרו איכא למסמך אהאי סימנא. ומיהו היכא דליתיה להאי סימנא, כגון מינין שמשירין אותן בשעה שעולין מן הים, בעינן טביעות עינא דלכולי גופא דראש ושדרה. ומתניתין רבותא נקט, דזמנין דאפשר בשדרה בלחוד ולהכי תנא אלא הא דקשקשת. אלא אי אמרת דסמכינן בטביעות עינא דחד מינייהו, כלומר דראש או דשדרה, אמאי לא תנא ליה מתניתין לרבותא דזמנין דליכא שדרה וליכא סימנא, וסמכינן אטביעות עינא דראשו, ומתרצינן כי תניא דסגיא בארא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין. פירוש ההיא מתניתא דחולין להכי נקט ההוא סימנא משום דההוא סימנא עיקר וליכא למיטעי בה, אבל ההיא דטביעות עינא דראש הדג אינו דבר ברור, דארא ופלמודא דומה ראשם לשל טמאין, שיש מינין טמאין דומה ראשם לו, ואם יראה ראשיהם בלא שדרה (לך) אינו ראוי לסמוך על טביעות העין לחוד, שיש לחוש שלא יטעה. ולהכי תנא סימן דקשקשת שהוא סימן מובהק, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה דמתניתא דהתם אתא לאתנוחי סימנא למי שאינו בקי כלל בהם בטביעות עינא. וסימני הכשר דגים אתא לאשמועינן, ולא נחתא לדינא דטביעות עינא כלל, אלא דעדיפא ליה לתרוצי כדתריץ אביי ליה הכי למימרא דנחתא לדינא דטביעות עינא, אפילו הכי עדיפא לה למיתני סימנא דקשקשת, משום דאפילו בקי ומכיר בהם בטביעות עינא יש מינין שאין לסמוך בהם בטביעות העין של היכר ראשם משום שיש מין דגים טמאים דומה להם בראשם. אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראשו ושדרו של כל אחד ואחד. פירוש דבעינן טביעות עינא דכולי גופא, ואי הוי ראשו לחודיה או שדרו לחודיה לא סמכינן אהכירא דטביעות עין דידיה כל היכא דליכא סימנין דקשקשת, דכל היכא דליכא סימנין דקשקשת, טביעות עין דכולי גופא בעינן. ומאי דקאמר של כל אחד ואחד, לאפוקי דלא תימא דהיכא דמכיר אחד מהן סומך בכך להתיר האחרים אע"פ שאינו מכירן, משום דלא עבידי דמערבי, להכי קאמר דלא שרינן מינייהו כלל אלא אציר דידהו אע"ג דאית בהו שתי כלביות, כל היכא דליכא בכל חד וחד סימנין דקשקשת, עד שיכיר כל אחד ואחד בטביעות העין. והכי מוכח בהדיא בגמרא דאפילו צירן אסור כל זמן שאין מכירין, משום דאע"ג דלא עבידי דמערבי לדעת, זימנין דמערבי שלא לדעת, וכיון דמיערבי לא איכפת להו. או שמא אינן מכירין בו, ומכל מקום כל זמן שמכיר כל השדראות או הראשים אע"פ שאין בהן [סימני קשקשת וסנפיר אוכל כל הדגים] ולא חיישינן כלל דילמא מערבי בהו ולא אדעתייהו [וכל שכן] צירן לדברי הכל מקילינן ומותר [ודאי]. וטעמא משום דצירן לאו דאורייתא. ואע"ג דאמרן בחולין בפרק [כל הבשר] [קי"ב ע"ב] הטמאים לכם לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהם, התם הוא גבי בשר, אבל גבי דגים זיעה בעלמא הוא ולאו בכלל ... והיינו טעמא דשרינן טרית שאינה טרופה ולא חיישינן דילמא נמלחו בהדי דגים טמאים, דספיקא דרבנן הוא. וכן מוכיח בגמרא דגופן חמיר מצירן, וזה ראיה ברורה להתיר דגים מלוחים של גוים. וכן קבלתי מפי רבנו נ"ר.
<h2>דף כה.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מעריכין ואין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. פירוש כדי שלא יבא לידי תקלה, שיהנו מהם והם אסורים בהנאה, וסבר לה כמאן דאמר [ערכין כ"ח ע"ב] סתם חרמים לבדק הבית ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה, פירוש אבל מנשר פרסותיה לא, ואפילו קדשי בדק הבית, משום בזיון קדשים. ואין יכול לשוחטה אפילו בקדשי בדק הבית, שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה. ואינו רשאי להורגה בידים, שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ולא תעשון כן לד' אלהיכם, שכל דבר השחתה אסור לעשות בשל גבוה, וכן פירשו בגמרא. וכתב רבינו ז"ל, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, ואע"ג דשמואל בשחללו דיעבד קאמר, היינו בזמן שבית המקדש קיים, דחזי. אבל בזמן הזה דלא חזי אפילו לכתחילה נמי. ומיהו דוקא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח בדברים שאין גופן קדוש ואינן קדושין אלא לדמים, ולאפוקי בהמה תמימה, דקדושת הגוף הוא. וכן אמרו [עי' ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול [ד'] זוזי ופרוק עלייהו ושדינהו בנהרא, כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול. ומתניתא דלעיל לא קשיא כלל, משום דמתניתא דינא קתני, ותקנתא מילתא אחריתי, והיא מילתא דאפשר ודאי כדפרישנא.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז ז' ע"א] תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. פירוש לא ישאל, ואם עבר ושאל לחכם אחר וטיהר או התיר לא מהני מידי. דהכא ודאי לאו בטועה בדבר משנה, דבהא ודאי חוזר הוא בעל דבר לישאל. אלא בטועה בשיקול הדעת, וכשטועה בשיקול הדעת קם דינא ואין טעותו חוזר, כדמוכח בסנהדרין. ופירוש טועה בדבר משנה, כל שטועה בהלכה פסוקה, וטועה בשיקול הדעת הוא הלכה שאינה בדבר מפורש, אלא משיקול דעתו טועה, כגון תרי אמוראי או תרי תנאי דפליגי, וסוגיין כחד מינייהו, כלומר שהסוגיא נוטה כאחד מהם, והלך הוא ועשה כדברי האחר, ובהא אמרינן קם דינא ואין טעותו חוזר, כדאיתא התם בסנהדרין בהדיא. היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר. פירוש כאחת. אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין. פירוש איכא דאמרי מנין שנים. איכא דאמרי מנין תלמידים מסכימין לדעתו. הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. פירוש דלא אמרינן קם דינא אלא כשהורה הוא תחלה לאיסור, אבל בשנחלקו כאחת לא. אמר רב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא ר' נתן אומר יום שע"ז מנחת בו את המכס. פירוש בכל ירוד הם עושים איד כל ימי הירוד. ויום אחד בו ע"ז מנחת בו את המכס. מכריזין ואומרים כל מי שיטול עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו. פירוש לסימן ע"ז. יניחו לו את המכס ואם לאו אל יניחו לו את המכס. יהודי הנמצא שם כיצד יעשה. יניח נמצא נהנה. כלומר שמניחין לו את המכס. לא יניח נמצא מהנה. לע"ז, שתרויח המכס. מכאן אמרו הנושא ונותן בירוד של גוים בהמה תעקר פירות כסות ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח איזהו עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה והני מילי בלוקח מן התגר דשקלי מיניה מכסא אבל בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מיניה מכסא שרי דתניא הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. פירוש בערכאות שלהם, אע"פ שהם מתחשבין בדבר. ואם היה כהן מיטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם. פירוש אע"ג דחוצה לארץ טמאה, דגזרו טומאה על ארץ העמים. וכשם שמיטמא בחוצה לארץ כך מיטמא בבית הקברות, בית הקברות ס"ד, טומאה דאורייתא היא, אלא אימא בבית הפרס דרבנן. פירוש הוא שדה שנחרש בה קבר. וקים להו לרבנן דעד מאה אמה המחרישה מוליך בה עצמות, ולעצם גדול אין לחוש, שהוא דבר הנראה וניכר, אלא לעצם קטן. ושערו חכמים שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נדוש ברגל ונכתת. וכל הפחות מכשעורה אינו מטמא במגע, הילכך דאורייתא טהור, אלא דרבנן הוא דגזרו עלה. ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א"ר יהושע אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד אבל בזמן שמוצא ללמוד לא יטמא. ר' יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שלא מכל אדם זוכה אדם ללמוד. א"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן, א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי. ועכשיו צריך טעם בלוקח מבעל הבית, אע"ג דלא שקלי מיניה מכסא מכל מקום יאסרו לו המכר משום יום אידם. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש דבירוד משום דזילא ביה תרעא התירו לילך שם ליקח בו מה שהוא צריך לו, דחשבינן ליה כדבר האבד, כיון דהאידנא משכח להו בדמי קלילי ובעלמא לא משכח להו אלא ביקירי, ולהכי שרו רבנן. וכן אמרו במסכת מועד קטן [י' ע"ב], רבינא הוה מסיק בהו זוזי בבני אקרא דשטאתא אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא בחולא דמועדא אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו ובעלמא לא משכחת להו כדבר האבד דמי. ותניא גבי ע"ז כי האי גונא, הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהן בהמה וכו' מפני שהוא כמציל מידם, הרי שהביאו זו לראיה לומר שמזה הטעם הוא שהתירו, וטעם אחד הוא בשתיהן, מפני שהוא כדבר האבד. ומותר ליקח מהן כל דבר, אפילו דבר שאין מתקיים, כדאמרינן בגמרא [י"ג ע"ב] בר' יעקב ור' ירמיה חד זבין פיתא וחד זבין סנדלא. ובגמרא נמי אמרינן טעמא משום מעוטינהו, והכי נמי קאמ' כי האי טעמא דאמרן, כלומר דממעט להו דזילי תרעי, ומן הסתם הלוקח מרויח בדבר. והוי יודע כל היכא דשרינן מהאי טעמא, דהיינו משום דבר האבד, דוקא בצרכי עצמו, כלומר בדברים שהוא צריך להם לעצמו, אבל בדברים של סחורה לא, אע"ג דהשתא מרווח טפי, שהעברת ריוח אינו דבר האבד, וכן מוכיח במועד קטן [י' ע"ב].
<h2>דף לא.</h2>
[ע"ז ז' ע"א] תנו רבנן כל הפושעים שחזרו אין מקבלין אותן עולמית דברי ר' [מאיר]. פירוש במתניתא [תוספתא דמאי פ"ב ה"ח] לאו הכי תניא, אלא וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית [כאן נמחקו שלש שורות בכ"י].
[ע"ז ז' ע"א] חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן. פירוש דהשתא נראה [דהא שקבלה] עליו לאו מעליתא היא. בפרהסיא מקבלין אותן. איכא דאמרי עשו דבריהם פירוש מה שנחשדו בו, במטמוניות, מקבלין אותן. בפרהסיא אין מקבלין אותן, כיון שנתפקרו בעבירה. ר' שמעון ור' יהושע אומ' בין כך ובין כך מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים. אע"פ שהם שובבים, מכל [מקום] ראוי לקבל בתשובה. א"ר יצחק איש כפר עיטוש א"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג.
<h2>דף לז.</h2>
נודות הגוים וכן כל כיוצא בו דיניה כשאר איסורין, ובין במינו ובין שלא במינו בששים והואיל ולא נאסר בהנאה, וכן כתבו בתוספות...חבית בחבית דימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו, הוא הדין בנפלה אחת מהן לים הגדול, והכי מוכיח בזבחים [ע"ג ע"א].
<h2>דף נ:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מעריכין ואין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. פירוש כדי שלא יבא לידי תקלה, שיהנו מהם והם אסורים בהנאה, וסבר לה כמאן דאמר [ערכין כ"ח ע"ב] סתם חרמים לבדק הבית ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה, פירוש אבל מנשר פרסותיה לא, ואפילו קדשי בדק הבית, משום בזיון קדשים. ואין יכול לשוחטה אפילו בקדשי בדק הבית, שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה. ואינו רשאי להורגה בידים, שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ולא תעשון כן לד' אלהיכם, שכל דבר השחתה אסור לעשות בשל גבוה, וכן פירשו בגמרא. וכתב רבינו ז"ל, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, ואע"ג דשמואל בשחללו דיעבד קאמר, היינו בזמן שבית המקדש קיים, דחזי. אבל בזמן הזה דלא חזי אפילו לכתחילה נמי. ומיהו דוקא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח בדברים שאין גופן קדוש ואינן קדושין אלא לדמים, ולאפוקי בהמה תמימה, דקדושת הגוף הוא. וכן אמרו [עי' ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול [ד'] זוזי ופרוק עלייהו ושדינהו בנהרא, כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול. ומתניתא דלעיל לא קשיא כלל, משום דמתניתא דינא קתני, ותקנתא מילתא אחריתי, והיא מילתא דאפשר ודאי כדפרישנא.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מעריכין ואין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. פירוש כדי שלא יבא לידי תקלה, שיהנו מהם והם אסורים בהנאה, וסבר לה כמאן דאמר [ערכין כ"ח ע"א] סתם חרמים לבדק הבית ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה, פירוש אבל מנשר פרסותיה לא, ואפילו קדשי בדק הבית, משום בזיון קדשים. ואין יכול לשוחטה אפילו בקדשי בדק הבית, שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה. ואינו רשאי להורגה בידים, שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ולא תעשון כן לד' אלהיכם, שכל דבר השחתה אסור לעשות בשל גבוה, וכן פירשו בגמרא. וכתב רבינו ז"ל, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, ואע"ג דשמואל בשחללו דיעבד קאמר, היינו בזמן שבית המקדש קיים, דחזי. אבל בזמן הזה דלא חזי אפילו לכתחילה נמי. ומיהו דוקא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח בדברים שאין גופן קדוש ואינן קדושין אלא לדמים, ולאפוקי בהמה תמימה, דקדושת הגוף הוא. וכן אמרו [עי' ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול [ד'] זוזי ופרוק עלייהו ושדינהו בנהרא, כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול. ומתניתא דלעיל לא קשיא כלל, משום דמתניתא דינא קתני, ותקנתא מילתא אחריתי, והיא מילתא דאפשר ודאי כדפרישנא.
